תמיד חשבתי שיופי הוא דבר אינדיבידואלי, לפי דעתו וטעמו האישי של כל אחד מאתנו.
ביום יום אני רואה שישנו עיסוק רב ביופי החיצוני בקרב בני הנוער. נערים, ובעיקר נערות רבות משקיעים זמן וכסף רב בטיפוח ובאסתטיקה האישית, ואני ביניהם.
לדעתי, שופטים ולעיתים אף פוסלים אדם רק על פי יופיו החיצוני, מבלי להכיר את פנימיותו, וזה לא בהכרח משקף את האדם שהוא. לא פעם הרגשתי ששופטים אותי רק על פי החיצוניות שלי, הלבוש, הגובה והגזרה, ובכך בחרו להתייחס לדברים החומריים במקום לדברים המהותיים באמת. תמיד שואלים מה חשוב יותר-יופי פנימי או חיצוני.
בעיניי, יופי פנימי חשוב מכל, כי להיות בן אדם זה מעל הכל.
ללא ספק יופי חיצוני חשוב, הוא מושך את העין, ומייצר חיבור בין אנשים בשלב הראשוני, בלי להכיר את האישיות של אותו אדם. דוגמא מוכרת לכך היא פגישה בין אנשים במקום כלשהו, למשל בר, שנוצר קליק בין בחור לבחורה שיפה בעיניו, וכך נוצר חיבור בין השניים. לעיתים החיבור תואם את ציפיותיהם, ולעיתים היופי החיצוני מטעה, וזה לא כמו שהם חשבו.
לא פעם הייתי נוכחת בתופעה המוכרת לבני הנוער. החשים חוסר ביטחון בגלל החיצוניות שלהם, ולעיתים אף פוחדים וחוששים מאי "קבלתם" בחברה, הדורשת הרבה מעבר ליופי פנימי, שלעיתים אין לו כל ערך אם אתה לא עוד "סתם פרצוף יפה".
בכיתה ה' עשו "חרם" על חברתי הטובה שאותו הובילה "מלכת הכיתה".
לחברתי היה  קשה להשתלב בחברה, או יותר נכון לא ניתנה לה בכלל האפשרות, כי שאר הילדים החליטו שהיא אינה מתאימה לחבורתם. ההחלטה שהיא "לא מתאימה" התבססה על פי חיצוניותה בלבד, וכל הילדים שיתפו פעולה, כדי ש"החרם" לא יכלול גם אותם.  הסברתי לה שהיופי בנו הוא שכל אחד מאתנו שונה, ומיוחד בפני עצמו. אומנם עבר זמן רב מאז, אבל אני בטוחה שהיא תזכור את האירוע הטראומטי הזה עוד הרבה שנים. לדעתי, שונות בין בני האדם היא רצויה ואף הכרחית. אם כולנו נראה אותו דבר, לא נוכל להבדיל בין אנשים, ולא תינתן האפשרות לכל אדם להתבלט בתכונותיו ובאישיותו.